בשנת 1958 בתום ישיבה סוערת בין מזכירות קיבוץ יגור לנציגי הצבא, הוחלט שיגיע לסיירת הצנחנים קצין צעיר בשם יאיר פלד. יאיר שלא גדל בחטיבת הצנחנים והוחזר לשירות סדיר מעולם המילואים, הגיע לפקד על יחידה מובחרת שעד מלחמת קדש עסקה בפעולות גמול ולחימה התקפית. באותו הזמן, תקופת רוגע שליוותה את תום המלחמה, הוסבה היחידה לעסוק בייעוד שלשמו הוקמה- ניווט והובלת החטיבה בשדה הקרב. יאיר היה דמות מרכזית בריכוז החטיבה הצעירה של התנועה הקיבוצית ושמו הלך לפניו כאיש ידיעת הארץ, טייל ומוביל מפעלי טיול גדולים של חברות הנוער הקיבוציות על כן ‘סומן’ כאדם המתאים להוביל את השינוי בסיירת הצנחנים, חוד החנית של החטיבה האדומה. אחת הפעולות הראשונות שביצע יאיר עם הגיעו ליחידה הייתה העתקת מרחב הפעילות והאימונים של הסיירת לאזור ניצנה, מצפה רמון והמישר עד אזור הנחלים הגדולים. בעיניו לא יתכן היה מקום ישראלי ריבוני בו לא תהיה נוכחות צבאית ישראלית והוא טען כי בכל מקום בו יסייר ויתאמן כוח צבאי, יגיעו גם מטיילים בעקבותיו. כך שילב במטרה הצבאית, לשמה הובא ליחידה, את תפיסתו כי לכל מקום בו ניתן להגיע ברגל, יגיעו מטיילים גם באופניים, ברכב ואפילו באוטובוס. תפיסה זו כמובן נוגדת את מדיניות וחוקי שמירת הטבע בימינו – ואת הניסיון לצמצום הדרכים וההפרות שפעילות המטיילים והצבא מביאים לשטחים הפתוחים. אך בסוף שנות החמישים, מדיניות שמירת הטבע בקרב הצבא לא הייתה מפותחת ובקרב קהל המטיילים הרגליים, נטולי רכבי השטח, התפיסה הייתה שיש לכבוש בכוח הרגליים כל אתר וכל מסלול בתחום ריבונותה של המדינה הצעירה. פריצת דרכים חדשות בנגב לא הייתה זרה לצבא ההגנה הצעיר.
לצורך פעילות הביטחון השוטף והאימונים העדיפו להשתמש בצירים ידועים ודרכים קיימות, אולם כהכנות לפעילות התקפית עסק הצבא בפריצת דרכים כמו למשל במבצע קדש ב1956, לקראת תנועת הכוחות לגבול מצרים ויתר על כן, כחלק מהווייתו ‘כצבא העם’ סייע הצבא בסלילת דרכים ציבוריות כמו ‘מעלה עקרבים’ היורד מרכס חצרה ו’מעלה העצמאות’ היורד אל מכתש רמון.
עם בואו של יאיר לסיירת, החלה לתרגל היחידה סיורים בנגב, חלקם בנתיבים שנפרצו לראשונה בגלגלי רכביה, כשהרעיון המנחה אותה הוא המוכנות למלחמה ויכולת היחידה לנוע ולהוביל כוחות. ועל כן התנועה בדרך לא דרך, באה לתרגל ולבחון את כשירותה בניווט ועבירות. בחודש מרץ 1959 יצאו לוחמי הסיירת לאימון מאזור ערד למצדה על גבי קומנדקרים וג’יפים בתוואי שירד לכיוון בקעת קנאים והר בן יאיר. הם נעזרו בכננות (וינצ’רים) וחבלים להעביר את הרכבים בקטעים הקשים לתנועה והגיעו לאזור מצדה. משם נעו דרומה לכיוון ראש נחל יעלים בחיפוש אחר דרך שתוריד אותם לדרך הרכב שחיברה מסדום לעין גדי וכישלונם לאתר דרך כזאת הוביל אותם דרך נחל מורג עד ראש זוהר ממנו ירדו בדרך עפר עד לחופו של ים המלח.
בעקבות מבצע זה, החליט יאיר שיש לפרוץ תוואי קצר יותר בין מעלה זהר לעין בוקק במטרה לקצר את המרחק לעין גדי. הוא שכנע את אלוף פיקוד דרום אברהם יפה (לימים המקים והמנכ”ל הראשון של רשות שמורות הטבע) שניתן לבצע את המשימה בלי ציוד הנדסי כבד, שממילא לא היה קיים בשפע, אלא עם כלי עבודה פשוטים כטוריות ולומי ברזל ובעבודת ידיים בלבד.
אלוף הפיקוד אברהם יפה עיקם את פרצופו, קציני ההנדסה של הפיקוד גיחכו אבל האישור ניתן וחודש אחרי הניסיון הקודם התארגנו לוחמי הסיירת וירדו בשיירת רכבים חמישה קומנדקרים, ארבעה ג’יפים ומשאית אחת מראש זוהר דרך נחל מורג עד ‘מעלה יעלים’ (נאק’ב אום אל ביידון), שהיה בזמנם ציר להולכי רגל בלבד.
ביומיים הראשונים נפרץ התוואי במצוק העליון באמצעות ‘לומים’ ועבודת כפיים כאשר הרכבים נעים אחרי הפורצים ומקבעים את התוואי בכוח גלגליהם. הירידה הייתה עדיין קשה והרכבים הצליחו לרדת אך ורק באמצעות כננות וחבלים שנקשרו בין רכב לרכב ולמשאית ששימשה כעוגן בסוף השיירה, אמנם בעבודה קשה, אבל לבסוף התוואי נכבש.
היום השלישי הוקדש לפריצת התוואי במצוק התחתון ועל אף קשיי העבירות ותקלות מכאניות שליוו את הרכבים, הצליחו החיילים להתגבר על המכשולים ולפרוץ את התוואי. לאחר הפריצה נקרא התוואי ‘מעלה יעלים’ וכשבעה חודשים לאחר מכן, מספר שבועות אחרי שיאיר נרצח, שונה השם ל’מעלה יאיר’.
במהלך אימון אחר של הסיירת בנגב, קיבלו החיילים משימת ניווט לנחל יתרו באזור בקעת עובדה. החיילים הגיעו לפתחו של הנחל אך כשלו למצוא דרך, על אף שהופיעה במפה. יאיר בחן אותם והציב לבחירתם את האפשרות לחזור או להמשיך ולפרוץ תוואי. החיילים בחרו להמשיך על אף מזג אויר החם ששרר באותה עת ועמלו במשך שעות עד שהתגברו על מכשולי התוואי והצליחו לפרוץ דרך שחיברה אותם לערבה. מכשול אחד זכור לחיילים במיוחד והוא אבן ענקית אשר עמלו עליה במשך שעה וחצי עד שבאמצעות ‘ג’קים’ הצליחו להרימה ולהסיט אותה מתוואי הדרך החדשה.
לאורך גבול ישראל – מצרים היו מספר קטעים גיאוגרפיים אליהם לא הייתה גישה. כוחות צה”ל שעסקו בביטחון שוטף כגון סיירת שקד ויחידה 300 פיטרלו ככל הניתן במגבלות העבירות בסמיכות לגבול מצרים, אבל היו ארבעה קטעים אליהם לא הייתה גישה: הר חורשה, הר המערה, הר שגיא וקטע הררי קצר מבקעת סיירים עד עין נטפים (נאק’ב אל הווה).
הייתה את האפשרות ‘לגנוב’ את הגבול המצרי ולהגיע לאותם מקומות לא נגישים דרך הכביש המצרי אבל לדידו של יאיר לא יתכן שתהיה נקודה בתחומה הטריטוריאלית של מדינת ישראל אליה לא יוכלו להגיע בציר מתוך הארץ. באביב 1959 הגיעו לוחמי הסיירת במהלך סיור דרך נחל לוץ למרגלות הר המערה והחלו לנוע בדרך לא דרך תוך שימוש בכננות על מנת להסיט סלעים גדולים בנתיב תנועתם עד שלבסוף הגיעו ל’עין המערה’.
דרך נוספת אשר נפרצה בתקופתו של יאיר פלד וכן המבצע הידוע ביותר היא הדרך לעין נטפים. באותם ימים עברה הדרך לאילת דרך חיבורו של כביש 40 עם כביש הערבה (דרך צומת נאות סמדר של ימינו) ולמעשה בין אזור בקעת סיירים ובקעת עובדה לא הייתה דרך שקישרה לאילת. יאיר רצה לפרוץ את התוואי הרכוב מתוך שיקולים צבאיים ובנוסף מתוך רצון להשאיר את מורשתו ולהראות לאבות המייסדים של התנועה הקיבוצית שגם הדור הצעיר מסוגל ‘לפרוץ דרכים’ ולהגיע לידי הגשמה. החידוש ברעיון פריצת דרך זו היה האפשרות לשלב חבורות של בני קיבוצים בפריצת השביל, וכך היה.
ראשית פנה יאיר לתנועות הקיבוציות על מנת לגייס מתנדבים. ניסיונו בחטיבת בני הקיבוצים והיכרותו עם מזכירי הקיבוצים היו לו לעזר, ואף על פי כן נתקל בלא מעט התנגדויות ממזכירויות הקיבוצים שלא רצו לשחרר את השכבות הבוגרות ממטלות הקיבוץ. אבל יאיר- עקשן כבולדוזר, הצליח לשכנע אותם. ב12 ביולי 1959, התכנסו כששים בני נוער, מהם שש נערות ופקידה פלוגתית אחת והשיירה יצאה לדרכה: פורצי הדרך התחלקו לשניים, בני הנוער קיבלו על עצמם לפרוץ את החלק הדרומי שלא דרש שימוש בחומר נפץ ואילו החלק הצפוני שדרש שימוש בחומר נפץ נפרץ על ידי חיילי הסיירת. במהלך כל ימי הפריצה הקפיד יאיר שבקבוצות העבודה יעבדו בני משקים שונים ללא שייכות תנועתית וכן שבני הנוער ינוחו בשעות החמות וישתו מים ללא הגבלה. העבודה התקדמה כמתוכנן וביום השלישי נפגשו שתי קבוצות העבודה מדרום ומצפון והדרך התחברה. ב7 בספטמבר 1959 במהלך אימון ניווט של הסיירת באזור הר הנגב, נרצח יאיר ממארב בעת שסייר לבדו בנחל סרפד.
לכאורה נסגר הגולל על תקופה משמעותית בה עולם הצבא ועולם הטיילות חברו ביחד לקרב את חבלי הארץ המבודדת בדרום הרחוק באמצעות הקמת מערכת שבילים ודרכים אבל בפועל המורשת של יאיר השאירה את חותמה בשני העולמות, ושיתוף הפעולה המשיך בפריצת הדרך להר שגיא מספר חודשים לאחר הרצחו של יאיר, בפריצת דרך הגבול המערבית בשנות הששים, ובפרויקט הצירים התיירותיים בנחלים (דרך הפטרולים ע”ש יאיר פלד) בשנות השמונים. לזכרו של יאיר הוקמה אנדרטה בנחל סרפד בו סיים את חייו, באזור בו אהב וחינך לטייל ולסייר. למרות מיקומה בשטח אש פעיל והדרך הלא קלה להגיע אליה האנדרטה מהווה מוקד משיכה למטיילים רבים.
כתבות נוספות
בואו להיות חברים שלנו
הרשמו למועדון של בית ספר שדה וקבלו מאיתנו עדכונים, חדשות, מסלולים והטבות.
